<h1>כל בו הלכ' שבת סימן ל"א</h1>
<h2>דף כא:</h2>
כתב בעל התרומה ז"ל ישראל שיש לו שדה או כרם מותר להניחן לחרוש ולזרוע ולקצור ולבצור, ואף על פי שהעכו"ם עושה בהן מלאכה בשבת. והני מילי כשהעכו"ם קיבלן למחצה לשליש ולרביע אבל במעות טורח בהן אסור אפילו בקבולת כיון שהוא מחובר כדמפרש בירושלמי פר"ק דשבת [ה"ח], ועוד כר' שמעון בן אלעזר. אבל מרחץ אסור דמרחץ לאריסות לא עבדי אינשי. אבל תנור מותר שזה רגילות הוא לשכרו לשליש ולרביע. וישראל שיש לו שדה או כרם ויש לעכו"ם חלק בהן לא יאמר לעכו"ם עמול בהן בשבת ואני או שלוחי אטרח בהן בחול יום אחד כנגד השבת אם לא התנו קודם שיקנו הקרקע, והוא הדין בתנור או במרחץ שאסור לעשות כן אם לא התנו מתחילה כדתניא במסכת דמאי. וישראל שיש לו שוורים ומשכירן לעכו"ם לחרוש עד זמן אחד וחורש בהן בשבת, בימי ר"ש ז"ל שאלו דבר זה, ויש שהיו מתירין אם הגוי קיבל עליו אחריות גניבה ואבידה ומיתה עם יוקרא וזולא דהשתא הוי כמו צאן ברזל. ויש אוסרין בכל ענין דאין העכו"ם יכול למוכרה ונקראת הבהמה מישראל בכל מקום שהיא, וישראל מצווה על שביתתה וצריך למצא עניני היתר בדבר עכ"ל.
ומרחץ של קבולת אסור. דאריסות למרחץ לא עבדי אינשי. כתב הר"ף ז"ל דוקא מרחץ קבולת אסור אבל שדה מותר דאריסותיה עבוד, ולפי שנוטל הגוי משכירות מתבואת השדה. (הוא) [והוא] הדין בריחיים. ותנור קבולת מותר לפי שהגוי נוטל שכירותו בגוף אותו דבר מן החיטים או מן הפת הלכך דומה לשדה. וישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר הישראל טול חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול, ואם התנו מותר, ואם באו לחשבון אסור. והוא הדין בריחיים ובתנור. וכתב ר"פ ז"ל דדוקא שותפות אבל אם כולו של ישראל מותר ליתנו לגוי בקיבולת כל זמן שיקבל שכרו מן החיטה או מן הפת אבל במעות אסור וצריך עיון, והוא הדין בריחיים.
<h2>דף כב.</h2>
וישראל ועכו"ם השותפין באומנות או בסחורה או במלאכה אין הישראל יכול לומר לעכו"ם טול אתה השבת ואני יום אחד כנגדו אלא אם כן התנו מתחילה קודם שישתתפו, שאם התנו מותר דנמצא העכו"ם קא טרח בשבת בדידיה קא טרח, אבל בשלא התנו כשהעכו"ם עושה מלאכה שבת בשביל הישראל עושה ובשליחותו ויש לו להניח לעכו"ם שביעית הריוח בחלקו כשיחלוקו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. עוד כתב הנותן מעות לעכו"ם להתעסק בהן אף על פי שהעכו"ם מתעסק בהן בשבת חולק עמו שכר שבת בשוה, וכן הורו כל הגאונים ז"ל. והטעם לפי שאותו השכר אינו אלא שכר מעותיו והוא כשכירות כלים שאין לנו שביתת כלים.
<h2>דף כו.</h2>
אין מיילדין את העכו"ם בשבת אפילו בשכר אף על פי שאין בזה חילול.
<h2>דף כח.</h2>
האי (פרעתא) [פדעתא] פירוש מכה של חרב בכל מקום שהוא מחללין עליה את השבת.
<h2>דף כח:</h2>
החושש בעיניו, כגון שהיה בהם ציר, או באחת מהם, או שהיו דמעות יורדות מהן מרוב כאב, או שדם שותת מהן וכיוצא בחלאים אלו, הרי הן בכלל חולה שיש בהן סכנה. וכן כל מכה שיש בחלל הגוף כגון מן השפה ולפנים, או בגב היד וגב הרגל, והחום שמסמר הבשר, הרי הן בכלל חולה שיש בו סכנה ומחללין (בהן) [עליו] את השבת. וכתב ה"ר יצחק ז"ל ולא סכנה ברורה לבד אלא אפילו ספק סכנה כגון שרופא אחד אומר הוא צריך לכך ורופא אחד אומר שאינו צריך מחללין עליו. וכתב ה"ר יצחק בר ר' שניאור כי כל בני אדם חשובין בקיאין במקצת, וספק נפשות להקל.
ועושין לרפואה כל דבר שאין בו סמנין כלל, כגון לכפות כוס זכוכית וכיוצא בו על הטבור שמתדבק שם עד שיתרפא וקורין וינטוזא"ר. שאין לחוש בזה לשחיקת סמנין, וכן כל כיוצא בזה מותר.
רב יהודה התיר לכחול את העין בשבת, גם לשחוק סמנין ולהביאן דרך רשות הרבים, משום דשורייני דעינא באוונתא דליבא תלויין. ודוקא ברירא ובדיצא ודמעתא וקדחתא ותחילת אוכלא אבל סוף אוכלא ופצוחי עינא אסור. ובשם הר"ש ז"ל מצאתי כתוב יין בתוך העין אסור, על גב העין מותר, ורוק תפל אפילו על גב העין אסור. וכן הלכה.
